יסודות כללי הפיסוק

© כתבה: כנרת יפרח, עורכת לשונית ועורכת תוכן

 

*מבוסס על החוברת כללי הפיסוק / כללי הכתיב חסר הניקוד בהוצאת האקדמיה ללשון העברית, ירושלים, תשס"ב.

 

כללי הפיסוק של האקדמיה ללשון העברית אמנם ברורים ומנוסחים היטב, אבל הם מורכבים, דורשים ידע בתחביר (מישהו יודע מהי פסוקית לוואי מצמצם?) ומשאירים מקום לפרשנות. אביא כאן אחדים מהכללים האלה, ובצדם אתן המלצות לשימוש מושכל בפיסוק, כדי שישמש כלי יעיל בידיכם ולא יהיה למעמסה על קוראיכם.

 

ראשית, יש לזכור שכללי הפיסוק נועדו להיות עזר כנגד המילים; הם אינם אמורים להופיע כשהמילים עומדות יפה לבדן ואינם אמורים לבוא במקומן. פרופ' אהרן מירסקי אף כתב ספרון שלם בלא סימני פיסוק כדי להראות שסגנון הכתיבה יכול להביע פיסוק בלי להזדקק לסימנים של ממש (ראו מירסקי, א' [תשל"ח]. הפיסוק של הסגנון העברי, ירושלים: מוסד הרב קוק).

 

ובכן, אין צורך להשאיר את הטקסט עירום מסימני פיסוק, אבל כדאי לבחור אותם בקפידה ולזכור שהם עוצרים את הקורא ואת שטף הקריאה, ושלעתים יש להם אמירה חזקה כשלעצמם. עם כל תוספת של סימן פיסוק, ובייחוד כשאתם מבקשים להוסיף אחד עם אג'נדה – כגון סימן קריאה, מירכאות או שלוש נקודות – ודאו שהמילים אינן מביעות היטב את העניין גם בלעדיו, שאין מילים טובות יותר שימלאו את תפקידו, ואפילו שסימן הפיסוק שבחרתם אינו סותר את המילים הסמוכות. להלן אביא כמה דוגמאות לעניינים אלה.

 

נקודה

* תפקידה העיקרי לסמן סוף משפט.

 

* אם כתבתם כבר כמה וכמה שורות ועדיין לא הנחתם נקודה אחת לרפואה, ייתכן שהמשפט שלכם ארוך מדי ומורכב מדי. נסו לזהות את הרעיונות הנפרדים שהוא מביע ולפרק אותו לכמה משפטים קצרים יותר.

 

* אין שמים נקודה בסוף כותרת.

 

פסיק

* פסיק מסמן עצירה, תפנית או הפרדה בתוך משפט.

 

* כותבים נוטים להגזים בשימוש בפסיקים. אחת הטעויות הנפוצות היא להניח פסיק במקום שהדיבור היה נעצר לוּ קראו את המשפט בקול. ואולם, מבנה נכון של משפט מלמד ממילא על עצירה בקריאתו, והפסיק נעשה מיותר.

 

* אז מתי מניחים פסיק?

 

- בחלקים כוללים שאין ביניהם וי"ו החיבור. למשל:

החזאי הבטיח גשם, ברקים, רוחות ועננות כבדה.

 

- לפני הסגר ואחריו, לפני תמורה ואחריה.

דוגמה להסגר: הנחל ישוב ויזדהם, זה הרי ידוע מראש, והמפעל לא יעשה דבר למנוע זאת.

דוגמה לתמורה: פריז, עיר האורות, היא הבירה האירופית האהובה עליי.

 

עם זאת, בהסגרים קצרים ובתמורות קצרות שבאים באמצע משפט אין צורך – ואף מוטב שלא – לשים פסיקים לפניהם ואחריהם. למשל:

אל הנחל זרמו לצערנו שפכים רבים.

אבל אם ההסגר מופיע בתחילת המשפט, יבוא אחריו פסיק, ואף אם הוא קצר, למשל:

כמובן, איש מאיתנו אינו רוצה שהנחל יזדהם.

 

* למשל, אפוא, כמובן, לדעתי, כידוע, כזכור וכאמור הן מילות הסגר נפוצות שמוטב שלא לשים פסיקים לפניהן ואחריהן כשהן באות באמצע משפט (המילה אפוא תבוא תמיד באמצע משפט, אבל האחרות יכולות לבוא גם בתחילתו, ואז יינתן אחריהן פסיק כאמור).

 

* אין לשים פסיק אחרי המילים כלומר, כגון וכמו, משום שמילים אלה קשורות קשר הדוק להמשך המשפט שבא אחריהן, ואילו פסיק יפריד אותן ממנו.

 

* שימו לב: המיתוס הידוע שלפיו לעולם אין לשים פסיק לפני וי"ו החיבור אינו אלא טעות. במשפט מאוחה - כלומר משפט שמורכב מכמה משפטים שבכל אחד מהם נושא ונשוא - מפרידים בין החלקים המאוחים בפסיק, אף שמחברת ביניהם וי"ו החיבור. למשל:

כל הנוכחים קמו ועמדו על רגליהם, ורק שמואל הקטן המשיך לשבת לאות מחאה.

 

* מלבד הפסיקים הברורים שהוזכרו עד כה, יש כללים גם באשר לפסיקים לפני פסוקיות ואחריהן, אך כדי לקיימם יש לזהות ולהכיר את החלקים התחביריים של המשפט, משימה שתִקשה על רוב הכותבים מן השורה. המלצתי היא שבמשפטים ארוכים ומורכבים, שכוללים כמה רעיונות זה בתוך זה או זה על גבי זה, הפרידו בפסיקים בין החלקים העיקריים, ואז קראו את המשפט שוב ברצף, רצוי בקול, וודאו שהוא ברור ורהוט.

 

נקודה ופסיק (;)

* סימן פיסוק זה כשמו כן הוא – מסמן עצירה שהיא חלשה מזו של נקודה וחזקה מזו של פסיק.

 

* נקודה ופסיק באים יחד בכמה מקרים:

 

- בהפרדה בין צירופים שקשורים זה לזה, אך גם נפרדים ועומדים בפני עצמם. למשל:

תודה להוריי, שהביאוני עד הלום; לחבריי, שליוו אותי ולא משו מצדי גם בזמנים קשים; למוריי, שלימדוני כל מה שאני יודע; לתום, הכלב האהוב שלי, ולכל מי ששכחתי להזכיר כאן וסייע לי בדרכי הארוכה.

 

- בהפרדה בין סעיפים שמובאים ברצף ולא בשורות נפרדות. למשל:

יש  לפחות שלוש סיבות טובות ללכת למסיבה: 1. להכיר אנשים חדשים; 2. לרקוד עד אור הבוקר; 3. כי אין שום דבר טוב יותר לעשות.

 

- בין משפטים עצמאיים שקשורים זה לזה בקשר הדוק. למשל:

הוא ידע שכדאי לו ללכת למסיבה; כשחבריו יספרו מחר על חוויותיהם ממנה, הוא יצטער על העצלות שתקפה אותו.

 

קו מפריד

* קו מפריד (שיש רווח לפניו ואחריו) מופיע כשיש צורך בהפרדה ברורה בין חלקי המשפט. לעתים הוא בא במקום נקודתיים, ובמקומות אחרים פעולתו דומה לזו של פסיק. לדעתי, ההבדל בין תפקידיהם של השניים – פסיק וקו מפריד – אינו מוחלט, ופעמים רבות הם יכולים לשמש לחלופין. אני מעדיפה בדרך כלל את הפסיק, אך ממליצה להשתמש בקווים מפרידים להפרדת הסגרים או תמורות ארוכים או חשובים, ובמקומות שפסיקים יותירו את הקורא מבולבל. במאמר הזה יש כמה וכמה מקרים כאלה. אתם מוזמנים למצוא אותם.

 

* קו מפריד משמש גם לציון טווח, אלא שאז אין רווחים לפניו ואחריו. למשל:

בשנים 1999-1997; 6-4 בפברואר 2005; פרקים ד-ה; קו הרכבת תל אביב-נתב"ג

שימו לב: בטווח בין מספרים ייכתב המספר הקטן מימין והמספר הגדול משמאל, ככיוון הקריאה בעברית.

 

סימן קריאה

* סימן קריאה בא אחרי ציווי (בוא! בוא מיד!) או כדי לבטא נחישות (אין שום סיכוי!), החלטיות (ודאי!), התפעלות (הו!) וכיוצא באלה. דא עקא, רבים מהכותבים משתמשים בסימן זה גם כשהטקסט מביע היטב את רוח הדברים, ואז סימן הקריאה - לא זו בלבד שהוא מיותר, אלא שהוא אף מחליש את כוחן של המילים! משפט זה, שהסתיים זה עתה בסימן קריאה, אינו זקוק לו כלל וכלל. חזרו וקראו אותו, והפעם כאילו לא היה בסופו סימן קריאה. הרי הטקסט ברור, חד ומפתיע גם בלעדיו, ואם לא די בכך, הרי הימצאותו של סימן הקריאה מסיטה את תשומת הלב מהמילים החדות אל הסימן, ובכך מחלישה אותן. קיצורו של עניין, כתבו ברור, חד, בלי כחל וסרק (אפשר גם שרק), ולא תידרשו לסימני קריאה אלא במקומות שבאמת זקוקים להם.

 

* כשסימן קריאה וסימן שאלה באים בסמיכות זה לזה כדי לסמן תמיהה, יבוא סימן הקריאה אחרי סימן השאלה, כך: נראה לך?!

 

* אפשר לכתוב סימן קריאה בתוך סוגריים כדי לציין שהדברים הכתובים נכונים, אף שהם נשמעים מופרכים או נראים כטעות. למשל:

אדם שוויצרי אוכל 11.9 קילוגרם (!) שוקולד בשנה.

 

שלוש נקודות

* שלוש נקודות (שלוש, לא יותר ולא פחות) שמובאות בתוך ציטוט מסמנות השמטה של חלק מהטקסט המצוטט. יש נוהגים להביאן בתוך סוגריים מרובעים, כדי שהקורא יבחין בין שלוש נקודות שמסמנות השמטה ובין שלוש נקודות שהופיעו גם במקור המצוטט.

 

* בתוך רצף של טקסט שאינו ציטוט תפקידן של שלוש נקודות הוא בעיקר סגנוני וספרותי: לסמן ערפול, קיטוע, אי בהירות, שיבוש כלשהו ברצף הדברים, או לסמן שלכותב יש הרהורים נוספים שאינו מעלה על הכתב. לכן מגוחך עד מאוד לראות מודעות פרסום כאלה:

רק החודש... מבצע חבר מביא חבר... (ראיתי במו עיניי)

 

זכרו: שלוש נקודות מחלישות את הטקסט, מערפלות אותו, משאירות אותו נתון לפרשנות. בטקסטים שאינם ספרותיים השימוש בהן ככלי סגנוני יהיה נדיר מאוד.

 

מירכאות

* אופן השימוש במירכאות הוא די מורכב: ראשית, יש להן שלל תפקידים, החל בסימון ציטוט, דרך ציון שמות של דברים (ספרים, הצגות, עמותות וכו'), וכלה בהכרזה על אירוניה. שנית, היחסים שלהן עם סימני הפיסוק האחרים די סבוכים.

 

לשמחתנו, כללי האקדמיה ללשון העברית בעניין זה כתובות כהמלצה: "נוהגים להקיף במירכאות [...] דיבור ישיר או ציטוט [...] שם של יצירה [...]" וכו'.

 

ולמה לשמחתנו? כי זה משאיר בידינו את הכוח להחליט מה לעשות בהן. ובכן, לדעתי כדאי למעט ככל האפשר בשימוש במירכאות. וכל כך למה? כי ריבוי תפקידיהן ("רגע, זה ציטוט או שזה באירוניה?") בצירוף הנוכחות המרשימה שלהן יוצרים הפרעה של ממש ברצף הטקסט, גם מבחינה ויזואלית וגם מבחינת רהיטות הקריאה. לכן אני משתמשת בשלל סימני הפיסוק האחרים, בכלים ויזואליים כמו עיצוב גופן, ובייחוד בכוחן של המילים, שהוא רב ומרשים לאין שיעור יותר מכוחן של מירכאות. זו אינה החלטה גורפת, ולעתים לא רחוקות כל כך – בעיקר כשמדובר בשמות של דברים שהפרדתם בעיצוב גופן אינה ברורה די הצורך – אני מכניסה את המילים למירכאות, אבל מדובר במפלט אחרון.

 

המקום שבו אין לוותר על מירכאות הוא כמובן בציטוט שמובא בתוך רצף הטקסט (בניגוד לציטוט שמובא בפסקה צרה ובנפרד מהטקסט, אז לא נהוג להקיפו במירכאות).

 

* נהוג שסימן הפיסוק שבסוף ציטוט יובא מחוץ למירכאות, כלומר אחריהן (".), אבל מי שרוצה לנהוג אחרת – מותר.

 

* כשכותבים דיבור ישיר בתוך מירכאות, ובסופו אמור לבוא סימן קריאה או סימן שאלה שהוא חלק ממנו, מכניסים את הסימן לתוך המירכאות, ולא נהוג לשים אחרי המירכאות סימן פיסוק נוסף, ואפילו לא נקודה בסוף משפט (וגם כאן, מי שרוצה אחרת – מותר). דוגמאות לעניין זה ולעניינים נוספים:

"אני לא יודע מה לעשות", אמר. "יש לך רעיון?"

(בלי נקודה בסוף המשפט, בגלל סימן השאלה; אחרי המילה אמר יש נקודה כי שני חלקי הציטוט הם שני משפטים נפרדים)

"יכול להיות", שאלה בתקווה, "שנפלה פה טעות?"

(גם כאן בלי נקודה בסוף המשפט, בגלל סימן השאלה; אחרי המילים שאלה בתקווה יש פסיק כי שני חלקי הציטוט הם משפט אחד)

"מה אתה אומר?!" קראה בתדהמה.

(אין פסיק אחרי המירכאות בגלל סימן השאלה וסימן הקריאה)

 

* כשמביאים ציטוט בתוך ציטוט נהוג להביא את הציטוט הראשי בתוך מירכאות כפולות ("-") ואת הציטוט הפנימי בתוך מירכאות יחידות ('-'), אבל מי שרוצה להפך – מותר.

 

 

חזרה לרשימת המאמרים